בלוג של המתנדבת שירלי פנקר, גמר היאבקות חופשית, 10.7.2017
10 יולי, 2017
המכביה ה-20 נפתחה, ולארצנו הקטנה הגיעו כ-9,500 ספורטאים מ-80 מדינות שיתחרו ב-39 ענפי ספורט שונים בכל רחבי הארץ!
ביום ראשון ה-9 ביולי, החלטתי ללכת יחד עם חברתי עדן לגמר תחרות ההיאבקות החופשית שהתקיימה בבאר שבע, לצפות ולהתרשם ואם נצליח- גם לראיין חלק מהמתמודדים.
איך היה, אתם שואלים? ובכן- קראו את הכתבה ותגלו!
כמו שאמרתי, הגעתי ביום ראשון אל אולם הקונכייה בבאר שבע, בו התקיימה התחרות, שהחלה בשעה 16:30. אם להגיד את האמת, לא ידעתי למה לצפות.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי בתחרות 'כמעט-אולימפית', וכמובן הפעם הראשונה שלי בתחרות היאבקות בפרט. אף פעם לא צפיתי במשחקי היאבקות (קרב הג'ודו של אורי ששון באולימפיאדה האחרונה היא המקסימום אליו הגעתי) ולא ידעתי מה יקרה- האם המשחק יהיה אלים? האם יעופו כיסאות באוויר? האם הקהל יהיה מלא באדרנלין וריגוש? מחשבות על קרבות של WWE החלו לרוץ בראשי בלי סוף.
המחשבות שלי ריחפו למקומות רחוקים וגרמו לדמיון שלי להתפרע עד גבול יכולתו, ובנוסף לכך גרמו ללחץ שלי להתגבר- מה אני אעשה שם? מה אני בכלל מבינה בהיאבקות?
לכן, הדבר היחיד שיכולתי לעשות, ואני שמחה שבחרתי לעשות אותו במקום להילחץ ולהיכנס
לפאניקה, הוא פשוט ליהנות! וזה מה שעשיתי! הגעתי רגועה ונינוחה, טוב, אם לומר את האמת, הייתי נורא נרגשת, אבל זה היה ריגוש טוב ובריא. האולם היה מלא, פחות או יותר, במגוון אנשים שדיברו בעברית ואנגלית גם יחד. כל אחד לבש חולצה שמסמלת את הקבוצה שהוא אוהד- ישראל, קנדה, ארה"ב, גרמניה ועוד מדינות שונות! המזרונים שהיו מונחים במרכז האולם היו מלאים בבחורים שריריים אבל דווקא יחסית רזים ולא בגודל של הר כפי שדמיינתי), לבושים בבגדים קצת צמודים, שרצו במעגלים, דחפו אחד את השני (למטרת אימון בלבד!) והתחממו על ידי קפיצה במקום או כפיפות בטן. היה אפשר להרגיש את ההתרגשות ששררה במקום.
התיישבתי במקומי וחיכיתי יחד עם עדן לתחילת המשחקים.
ובכן, בניגוד למה שדמיינתי, לא הייתה אלימות כל כך נוראית; לא היה רעש וצלצולים! נכון, היו קצת דחיפות, קצת גלגולים על המזרונים ואולי קצת משיכות בשיער, אבל למזלי- לא ירד לאף אחד דם ולא נשברו עצמות, אמנם מדי פעם צוות מד"א שנכח במקום עצר חלק מהקרבות כדי לוודא שהכל בסדר, אבל חוץ מזה הכל הלך כשורה.
בסיום המשחקים, כאשר התחיל טקס חלוקת הפרסים, רצתי מיד לקדמת השורה כשאני שומעת את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, הלא הוא "התקווה", מתנגן ברקע. אני יודעת שזה נשמע מטופש, אבל התרגשתי לשמוע את ההמנון מתנגן באולם, הצלילים מהדהדים ברחבי כל האולם בעוד המנצח, הישראלי הגאה, עומד בראש המדרגה, מעל הספרה 1, כשחיוך מתנוסס על פניו ומדליית זהב בידיו. ולאחר שהשיר הפסיק להתנגן ברקע, ועברו לקטגוריית המתחרים הבאה, הופתעתי לגלות כי ישנה מחזוריות, אמנם לא גורפת, אבל עדיין מחזוריות; שוב ושוב השמיעו את ההמנון כאשר בכל פעם ישראלי אחר עומד בראש המדרגה, מעל הספרה 1, עם מדליית זהב סביב צווארו. זו הייתה תחושה נפלאה והרגשתי כל כך גאה!
לאחר שכל הזוכים ירדו מהבמה (גם הישראלים וגם אלה שלא, גם אלה שקיבלו מדליית זהב וגם אלה שקיבלו ארד או כסף), החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולנסות לראיין חלק מהזוכים.
הראשון שראיינתי היה דניאל פפוב, ישראלי בן 19, שקיבל מדליית זהב בקטגוריית משקל של 57 ק"ג.
"אני התאבקתי בקטגוריית משקל של 57 ק"ג בהיאבקות חופשית ולקחתי מקום ראשון", כךמתחיל דניאל את הריאיון, כשמדליית הזהב סביב צווארו וחיוך מתנוסס על שפתיו. "היו לי שלושה קרבות; שניים בישראל ואחד בארה"ב. הרמה של התחרות הייתהמאוד גבוהה, הארגון של התחרות היה גבוה, המתאבקים היו נורא קשים.
"עם ההיאבקות התחלתי בכיתה ה', ועוד מעט אני מתגייס, ספורטאי מצטיין" הוא מוסיף וצוחק.
"לפני עשרה ימים השתתפתי באליפות אירופה בגרמניה, התחריתי מול גרמני, וניצחתי אותו" הוא אומר בגאווה, "וחזרתי ממש עכשיו בשביל להשתתף במכביה".
מסר לאומה?
"שתמיד ניקח, אנחנו הישראלים, מקום ראשון במכביה!"
השני שראיינתי היה דוד רדצ'נקו, בחור ישראלי בן 24, שקיבל מדליית זהב בקטגוריית משקל של 70 ק"ג.
"זו כבר המכביה השנייה שלי; בראשונה זכיתי במקום השלישי ועכשיו זכיתי במקום הראשון", אומר דוד בחיוך. "התחרות הייתה קשה. לא רואים את זה בריאיון אבל הפנים שלי קצת חבולות", אומר בגיחוך ומצביע על פניו, עליהן מופיעה חבורה אדומה-סגלגלה.
"עם ההיאבקות התחלתי כשהייתי בן 10, הלכתי עם חברים לחוג, ומשם זה התגלגל. הייתי בעשרות תחרויות בחו"ל, באליפות עולם באירופה, אז זה לא חדש בשבילי." הוא מוסיף.
לאן אתה שואף להגיע?
"עכשיו אני סטודנט בבן גוריון, אז אני פשוט שואף לסיים את התואר."
השלישי שראיינתי לא היה ישראלי, אלא בחור אמריקאי בשם זאק, בן 19 ממיאמי, פלורידה, שקיבל מדליית זהב בקטגוריית משקל 61 ק"ג.
"זו הפעם הראשונה שלי בישראל, ואני מאוד נרגש!" כך מתחיל זאק את הריאיון, שכמובן התקיים כולו באנגלית. "התחרות הייתה מאוד שונה. הרבה מהמתמודדים מבוגרים יותר ממני וזה היה קצת יותר קשה, אבל היה כיף. רכשתי הרבה ניסיון", הוא אומר בחיוך.
כמובן שהייתי חייבת ללמד אותו את המילה הרשמית של ישראל- "סבבה", אותה הוא התקשה לבטא ולא הבין כלל את משמעותה, אבל לא נורא, הוא הרי הולך לבלות כאן מספר ימים נוספים ואני בטוחה שאם יגיד את המילה הזו כמה פעמים מול ישראלים, הוא יתקבל בזרועות פתוחות!
מילה בעברית שאתה רוצה לדעת?
How do I say "You are pretty"?
בסה"כ היה מדובר בחוויה נפלאה וחד-פעמית (ובכן, לא בטוח שחד-פעמית.. בוודאי אלך גם למכביה הבאה!) ונהניתי נורא לחוות את הרגע עם כל המתמודדים.
בלוג
