סיפורה של מירי קאפון
אבי, שלמה פייאר, נולד בטולמץ, על הגבול של גליציה. אמי, יהודית גולבורד, נולדה בביאליסטוק. שניהם, כמובן, היו מפולין. שניהם הגיעו לישראל עם המכביה הראשונה ב-1932. אבי התחרה בשחייה וברכיבה על אופניים ואמי בריצה ובאתלטיקה קלה. הם נפגשו במכביה דרך חברים משותפים. זאת הייתה אהבה גדולה.
במשך שנה, הם התחבאו מן הבריטים. בסופו של דבר, הם החליטו לא לחזור לפולין. אבי היה ציוני גדול. אלבום תמונות גדול שלו נתרם למוזיאון תל אביב.
אבי היה חבר בקונגרס הציוני פעמיים, בבאזל ובארגנטינה. למי שלא יודעים, היה קונגרס גדול בארגנטינה באותו זמן.
בסופו של דבר הם הצליחו לקבל אישור להישאר בארץ ישראל. זאת הנקודה בה הם החלו להקים את הדור הבא בארץ. דרך אגב, אמי ואחיה הצליחו לשוט ולבקר את המשפחה בפולין, בגלל האולטימטום של אבי שארץ ישראל היא ביתם היחיד.
המשפחות של אבי לא שרדו את אירופה, מלבד שני אחיינים שנולדו לאחותו וקבורים במעלה החמיש. אמא שלי הצליחה להביא לארץ את אחיה ואחיותיה, אבל שאר משפחתה נותרה לידיהם של הנאצים. שניהם נשאו עצב כבד לכל אורך חייהם.
אבא שלי לא דיבר שפה זרה בבית – רק עברית. ביום העצמאות דגל ישראל תמיד הונף בגאווה באורך של בניין.
אבא היה חבר בתנועת בית"ר, אמא הייתה חברה במפא"י ואחיי חברים בתנועת "השומר הצעיר". הדיונים לגבי ישראל נמשכו כל יום עד הבוקר. הייתה אווירה נפלאה, זאת הייתה חוויה, היית תחושה של יצירה. היה לנו קוד מוסר וסטנדרט של אתיקה בבית ורצינו להמשיך בבניין ארץ ישראל.
(מירי קפון)
