רצה בעקבות אבי: שנותיי במכביה

אבי היה אלוף מכביה לשעבר, כוכב אתלטיקה קלה וריצה שזה במדליית זהב באולימפיאדה של 1973. במהלך שנות ההתבגרות שלי, אני זוכרת איך דיבר תמיד על החוויה שלו כשרץ במכביה, וגם אני התחלתי להצטיין בריצה. זה הפך למשהו שממש רציתי לעשות, וזאת הייתה חוויה שחלקתי עם אבא שלי וממש התחברנו בזכות הנושא.

תמונה 1 – אבא שלי במכביה עם מדליית הזהב שלו 

בשנה הראשונה שלי בתיכון, כשהייתי בת 15, התקבלתי לנבחרת הצעירים למכביה. זאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהתחריתי בתחרות בינלאומית. ההורים והסבים שלי באו אתי וזה היה מדהים, בייחוד בגלל שזו הייתה גם הפעם הראשונה של אמא שלי בישראל.תמונה 2 – אני בגיל 15, מתחרה במכביה של 1997, כחלק מן הנבחרת הצעירה בריצה

במהלך שנותיי בקולג' נאלצתי לפרוש מריצה תחרותית אבל הייתי מאוכזבת מאוד כי אהבתי לרוץ, להתחרות ולנצח. באותו זמן באמת חשבתי שהפרק של הריצה התחרותית של חיי נסגר בפניי, וזה היה קשה כי הרגשתי שזה נלקח ממני מוקדם מדי.

ב-2008 אמי נפטרה לאחר מלחמה בסרטן השד. מותה גרם לי להבין שאני לא רוצה לבזבז את שנותיי על עבודה בעולם העסקים, אלא ליהנות מהחיים שלי. אז עזבתי את העבודה הניהולית שלי והחלטתי לחזור לרוץ. ידעתי שאני צריכה לבלות יותר זמן עם עצמי, להיות עצמי ולעשות את מה שאני באמת אוהבת לעשות: לרוץ.

למרבה המזל, המאמן שאימן אותי בתיכון עדיין לימד בבית הספר ההוא, והוא הסכים לתת לי להיות עוזרת המאמן שלו, בתנאי אחד: אם ארוץ עם התלמידים. אז נעלתי שוב את נעלי הריצה, ורצתי עם הילדים שבנבחרת התיכון. די מהר הייתי בכושר הכי טוב שהייתי בו מאז ימי הריצה המקצועית שלי. אז החלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום האמתי שלי: לחזור לריצה תחרותית. אז ב-2013 החלטתי לנסות להתקבל שוב למכביה – הפעם במקצה חצי המרתון.

זאת הייתה חוויה כל כך מדהימה – להתקבל שוב לנבחרת אחרי שהתקבלתי בפעם הראשונה. באמת לא חשבתי שזה משהו שיכול היה לקרות, שאחזור להתחרות בכזאת רמה. חשבתי שהמכביה הייתה חוויה מדהימה שהייתה לי כשהייתי בת 15, אבל זהו.

אבל הקבלה לנבחרת הייתה רק הצעד הראשון. הקבלה לנבחרת גרמה לי להתאמן חזק יותר מאי פעם – הייתי צריכה להוכיח לאנשים, ובעיקר לעצמי, שאני לא נמצאת שם במקרה, שזאת הייתה טעות לבחור אותי להתחרות בגיל 30. למעשה, בגיל 31, הייתי החברה המבוגרת ביותר בנבחרת הפתוחה, כך שהייתי ממש בלחץ. אבל כל העבודה הקשה השתלמה בסוף, כי זכיתי במדליית הארד!

להיות שוב במכביה ובישראל היה מדהים. יצא לי לחזור ולחוות את זה שוב, הפעם כמבוגרת. יצרתי חברים טובים מכל רחבי העולם וארה"ב. זאת הייתה חוויה כל כך טוב שידעתי שאני רוצה לחוות אותה שוב.

תמונה 3 – אני, 15 שנה אחרי, מתחרה במכביה 2013 

וכך עשיתי. ב-2015 החלטתי לנסות להתקבל לנבחרת ארה"ב למשחקי המכביה בברלין, ב-2015. מעולם לא ביקרתי באירופה קודם לכן, והמשחקים בברלין היו בשבילי חוויה כל כך טעונה רגשית וגם מבחינה היסטורית, שידעתי שאני חייבת להשתתף. ידעתי שהתחרות עומדת להתקיים באותו אצטדיון בו התקיימה האולימפיאדה ב-1936, אותה אולימפיאדה שמנעה מיהודים כה רבים מלהשתתף בה. זה היה המקום בו היטלר צפה, המטה של השלטון הנאצי. הייתי חייבת להשתתף.

ההתחרות באצטדיון הזה הייתה חוויה ייחודית. כל כך הרבה מן ההיסטוריה של עמנו התרחשה שם, שאתה פשוט לא יכול שלא לחשוב על זה. כשאתה מתחרה בתל אביב, הכול נורא פתוח, אתה רץ ברחובות, אנשים מריעים לך על המדרכות, ואתה ממש נותן "כיפים" לילדים ברחובות תוך כדי ריצה. בברלין זה היה משהו אחר לגמרי כי מסיבות אבטחה רק עשינו סיבובים באצטדיון.

גם אבא שלי אף פעם לא היה בברלין קודם, אז החלטנו לנסוע ביחד ולנצל את ההזדמנות הזאת לטייל ביחד באירופה – רק אני והוא, טיול של אב ובתו. נסענו יחד לאמסטרדם, לבלגיה, איטליה וצרפת. זאת הייתה חוויה ממש מיוחדת, להיות מסוגלת לעשות את זה אתו.

אבל לא סיימתי עדיין עם המכביה. השנה, החלטתי לסגור באופן רשמי את פרק המכביה בחיי – על ידי כך שאתחרה שוב ואחגוג 20 שנה למכביה שהתחילה את הכול. זאת גם המכביה האחרונה בה אוכל להשתתף כחלק מן הקבוצה הפתוחה. יש למכביה הזאת עוד מטרה: אני צריכה לזכות במדליית הזהב הראשונה שלי. זכיתי במדליית זהב קבוצתית, בהרבה מדליות כסף וארד, אבל עדיין לא זכיתי במדליית זהב אישית, כך שזוכי המטרה שלי למכביה הזאת. זאת תהיה הדרך הכי טובה לסגור את הפרק הזה בחיי.

אני אוהבת את החוויה של המכביה. אני אוהבת את האנשים שיוצא לי לפגוש בכל פעם שאני באה להשתתף. בכל פעם שאני באה, אני מגיעה למגורים ובהתחלה מבינה שאני היחידה בשנות ה-30 ושכל האחרים הם בשנות ה-20 לחייהם, ואני חושבת: מה אני עושה כאן? אבל אז אני מבינה מה אני עושה שם: אני מתחרה עם אנשים מדהימים. ההזדמנות והחוויה של התחרות עבור המדינה שלך, לייצג את המדינה שלך במשהו שהוא גדול יותר ממך, היא נדירה. אני לא מצליחה לוותר על ההזדמנות לרוץ עם החולצה של ארה"ב, לחוות את ישראל ולפגוש את האנשים.

השנה תהיה חוויה אמוציונלית בשבילי גם מסיבות אחרות: שני סטודנטים שאני מאמנת התקבלו לקבוצה הצעירה ויתחרו במכביה. ריק רותמן, המאמן שאימן אותי, יאמן את הנבחרת הפתוחה בריצה, והעוזר שלו הוא מאמן שותף אתי. אז זה יהיה כמו לבוא עם המשפחה שלי כדי לסגור את פרק המכביה בחיי.

תוכלו לעזור למליסה להגשים את חלומה ולתרום למטרתה כאן.